<h1>סמ"ג עשין סימן ס"ד</h1>
<h2>דף לא.</h2>
גרסינן בפרק השוחט (חולין ל"א א') ובפרק ראשון של ביצה (ז' ב') אמר רבי זירא אמר רב וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שצריך עפר למעלה ועפר למטה. ועיקרי שאר הלכות כיסוי הדם שבארנו הם במסכת חולין בפרק כיסוי הדם.
<h2>דף פה.</h2>
צוה הקב"ה לכסות דם שחיטת חיה ועוף הנאכלין (לשון יראים סי' תל"ח), פרט לשוחט ונמצאת טריפה כדברי חכמים, שנאמר בפרשת אחרי (ויקרא י"ז י"ג) איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכ(כ)ם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר (המשך לשון היראים). ושנינו עוד השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. ושנינו (פ"ו ב') שחט חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן וכן שחט מאה חיות או מאה עופות כיסוי אחד לכולן. וחייב לברך על כיסוי הדם (ע"פ רמב"ם שחיטה פי"ד ה"א). כיסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן, כמו שדורש בת"כ (אחרי פי"א ה"ב) ובתלמוד שלנו (פ"ג ב' ותד"ה במזומן), לא נאמר אשר יצוד אלא בהווה (ע"פ רמב"ם שם ה"ב). והשוחט לחולה בשבת חייב לכסות אחר השבת (רמב"ם שם ה"ד). וכלאים הבאה מבהמה וחיה מכסה ואינו מברך, והשוחטו ביום טוב מכסה אותו לאחר יום טוב (ע"פ רמב"ם שם). וכיסוי הדם נוהג בחולין אבל לא במוקדשין (חולין פ"ג ב').
<h2>דף פז.</h2>
השוחט בהמה או חיות או עופות וסח בנתיים בדבר שאינו מענין השחיטה כתוב בספר התרומה (סי' ל"ט) שמסופק הוא אם יצטרך לחזור ולברך על השחיטה כמו בסח בין תפילין של יד לתפילין של ראש שחוזר ומברך שנים על של ראש או שמא כמו שסח באמצע אכילתו אינו צריך לחזור ולברך המוציא כמו כן כשסח בין שחיטת בהמה זו לשחיטת בהמה אחרת אינו צריך לחזור ולברך ומאחר שספק הוא אסור לדבר בנתיים כי לא ידע מה יעשה אחר כך. ובה"ג (דף קל"ו א') פסק שאם סח בין עוף לעוף מכסה אותו ששחט ואחר כך יברך וישחוט האחר, ואין לנטות מקבלתם כל זמן שאין ראייה ברורה לסתור דבריהם. ואפילו אם יתברר לנו שצריך לחזור ולברך אסור הוא לדבר מפני שמרבה על עצמו ברכה לבטלה (ע"פ סה"ת שם), ומטעם זה אנו אומרים בפרק הקומץ רבה (מנחות ל"ו א' ותו' ע"ש) סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש עבירה הוא בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה, וכן בפרק בא לו (יומא ס"ח ב') שנינו שנוטל כהן גדול ספר תורה וקורא בו אחרי מות ואך בעשור, ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ומקשה בגמרא (ע' א') ויביא ספר תורה אחר ויקרא בו ומתרץ ריש לקיש מפני ברכה שאינה צריכה, אמנם אם סח בנתים בדבר שהוא מעניין השחיטה כגון תן לי העוף או הסכין ודאי אין זה הפסק כמו שבארנו בהלכות ברכות (עשה כ"ז דף קי"א א' בד"ו [הו' בברכות ד' ט"ו א']) בעניין ברכת המוציא (ע"פ לשון סה"ת שם).
ת"ר ושפך וכסה במה ששפך יכסה וזהו בסכין והוא הדין בידו או בקיסם ובלבד שלא יכסה ברגל שלא יהא מצות בזויות עליו (סה"ת סי' ל"ט). ותניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה מניין שאם שחט ולא כסה וראה[ו] אחר שחייב לכסות ת"ל ואומר לבני ישראל וגו' מצוה זו על כל בני ישראל. מעשה באחד ששפך ובא חבירו [וקדם] וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה שגזל לו, ועכשיו בזמן הזה אין אנו נותנין לגבות שום קנס בחוצה לארץ כדאמרינן בפרק החובל (ב"ק פ"ד ב') שבדבר שאין בו חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. מסקינן שם כסהו ונתגלה אינו חייב לכסות פעם אחרת, כסהו הרוח אינו חייב לכסות חזר ונתגלה אחר שכסהו הרוח חייב לכסות (רמב"ם שחיטה פי"ד ה"ז). שחט ונבלע הדם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות (שם ה"ט).
<h2>דף פז:</h2>
שנינו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. פסק ר"ח (פ"ח א' תד"ה רבנן ע"ש) וכל רבותינו שוין בדבר שאע"פ שסובר רמי בר חמא בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ה א') ורבי ירמיה בפרק ראשון דגיטין (ז' ב' ותו' ע"ש) שאימתי שבמשנה בא לחלוק אין הלכה אלא כרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי שאומרים בפרק חלון (עירובין פ"ב א' ע"ש) שכל מקום ששנה רבי יהודה במשנתינו אימתי בא לפרש במה לחלוק לפיכך יש לנו לומר שרבי יהודה במשנתינו זו לפרש דברי חכמים בא וכן הלכה.
<h2>דף פח.</h2>
במה מכסין, בעפר ובגפסים ובסיד פלשטיר בלעז ובזבל דק ובחול דק שאין היוצר צריך לכותשו ובשחיקת אבנים ובנסורת של חרשים ובנעורת של פשתן דקה ובלבינה כתושה וחרסית ומגופה שכתושה שכל אלו מין עפר הם, כפה עליו כלי או כסהו באבנים אין זה כיסוי שנאמר וכסהו בעפר, לפיכך אין מכסין בזבל הגס ובחול הגס וקמח וסובין ומורסן ושחיקת כלי מתכות לפי שאין אלו מין עפר חוץ משחיקת הזהב בלבד שמכסין בה (רמב"ם שחיטה פי"ד הל' י"א—י"ב ועי' לח"מ) אף על פי שאין מגדל צמחים (ע"פ חולין פ"ח ב' תד"ה שוחק ע"ש), לפי שנקרא עפר שנאמר ועפרות זהב לו ונאמר עד אשר דק לעפר (המשך לשון הרמב"ם שם). ובפרק אלו עוברין (מ"ז ב') אומר שקרקע לחה אינה ראויה לכיסוי, והטעם מפני שנאמר (בראשית י"ג ט"ז) אשר אם יוכל איש למנות עפר הארץ וכתיב (במדבר כ"ג י') מי מנה עפר יעקב דבר דק ונפרד שראוי למנות קרוי עפר (ע"פ יראים סי' תל"ח ע"ש ובתעפ"ר). מכסין באפר בין אפר עצים בין אפר בגדים אפילו אפר בשר שנשרף שהרי נאמר מעפר שריפת החטאת (רמב"ם שם הי"ג) [כ]דברי בית הלל (פ"ח ב').
